1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב יפו (השופטת מ' רובינשטיין).
2. המבקש אינו מיוצג. התיק הוגש בראשית כעתירה לבג"ץ נגד פסק הדין שדן בערעורו המנהלי של המבקש. ביום 9.9.2007 קבע השופט גרוניס כי על המבקש היה להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה ועל כן ישונה סיווג התיק מעתירה לבקשת רשות ערעור מינהלי, וכך נעשה. ביום 11.10.2007 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו וטען כי זכאי הוא שעניינו יידון לפני בית המשפט הגבוה לצדק בהרכב של שלושה שופטים. ביום 29.10.2007 ניתן פסק דין בעניינו של המבקש לפיו עתירתו נדחית על הסף בשל קיומו של סעד חלופי - הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. עם זאת, נוכח נסיבותיו האישיות הנטענות של המבקש ולפנים משורת הדין, נפסק כי המשך הטיפול בתיק ייעשה כאילו הוגשה בקשת רשות ערעור כאמור בהחלטתו של השופט גרוניס מיום 9.9.2007. מכאן החלטתי זו במסגרת בקשת רשות הערעור.
3. המבקש הינו נכה צה"ל המוכר על ידי משרד הביטחון בגין תסמונת פוסט טראומתית PTSD וסכיזופרניה פרנואידלית שמקורה באירוע תקיפה בסכין של אסיר ביטחוני בשנת 1991 בהיות המבקש עובד בשב"ס. החל משנת 1996, לצורך שיקומו על ידי משרד הביטחון החל המבקש לעבוד כנהג מונית.
4. בשנת 2004 הופנה המבקש על ידי משרד הביטחון לביצוע בדיקות במכון הרפואי לבטיחות בדרכים. לטענת המבקש הפנייה היתה מיוזמתו והסיבה לה היתה מחלת לב שלקה בה אשר בגינה לא יכול היה להמשיך לנהוג על מונית. ביום 30.3.2005 לאחר שתי בדיקות שנערכו לו במכון הרפואי, הגיש המכון המלצה לפיה לא ניתן לאפשר לו לנהוג ברכב פרטי עקב מצבו הנפשי. המכון הרפואי התיר לו להגיש בקשה לבדיקה מחודשת כעבור שנתיים. ביום 20.4.2005 זומן המבקש לטעון טענותיו בפני רשות הרישוי בדבר השאלה האם לפסול את רישיון הנהיגה שלו. המבקש לא הופיע לשימוע והוחלט לפסול את רישיונו. המבקש פנה לוועדת הערר וביום 22.1.2006 נערך דיון בעניינו. החלטת ועדת הערר מיום 24.1.2006 קבעה כי בולטים אצל המבקש מחשבות פרנואידליות עם הפרעות חשיבה קלה. אף על פי כן נקבע כי מאחר ועסקינן בנטילת רישיון גורפת מאדם שלא עבר עבירות תנועה משנת 2002 ולאור הילכת שללם (בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי הירייה תש"ט-1949, פ"ד לו(1) 317 (1981)) יש להעמיד את המבקש בפני ועדה עליונה של שלושה פסיכיאטרים בכירים. בהחלטה הנוספת שניתנה בעניינו מיום 12.3.2006 חזרה הוועדה העליונה על קביעות הוועדה הקודמת וקבעה כי על אף הילכת שללם ופסקי הדין שבאו בעקבותיה במצבו הנוכחי המבקש מהווה סכנה לציבור ועל כן יש ליטול את רישיונו. על החלטה זו הגיש המבקש עתירה מנהלית ובית המשפט לעניינים מנהליים דן בעתירה כאילו מדובר בערעור מנהלי.
5. בית המשפט לעניינים מנהליים התייחס לטענות הרבות אותן העלה המבקש בדבר הפגמים הרבים שחלו לטענתו בהליך פסילת רישיונו וקבע כי המבקש לא הצליח להראות כי נפלו בהחלטות הגופים המוסמכים השונים טעויות או פגמים אשר יש בהם בכדי לבטל את ההחלטה לפסילת רשיונו. בית המשפט היה ער לפגיעה הקשה של ההחלטה במבקש, באורח חייו ובזכויותיו הבסיסיות לתנועה ולעיסוק. בית המשפט אף ציין כי פגיעה חמורה שכזאת מחייבת כי ההחלטה תינתן בזהירות ובהקפדה אך קבע שביטחון ושלום הציבור גובר במקרה זה על זכויות המבקש. בית המשפט עמד עוד על כך שהמבקש לא הגיש חוות דעת פסיכיאטרית לסתור. לבסוף נקבע כי אין בהחלטה בכדי לסתום את הגולל על יכולתו של המבקש לנהוג בעתיד והוא אינו מנוע מלהגיש בקשה לבדיקה מחודשת בעבור שנה מהיום בו ניתנה החלטת ועדת הערר.
6. בפני שב המבקש וטוען את שטען בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. המבקש מצביע על הפגמים הרבים שנוצרו לטעמו במהלך הליך פסילת רישיונו. המבקש טוען כי משנת 1991 בה לקה במחלה ועד ליום בו נפסל רישיונו הוא נהג ללא קושי וללא עבירות תנועה דבר המעיד על כשירותו לנהוג וכן מחייב את המדינה להוכיח "סכנה מוחשית" הנובעת ממנו, דבר שלא הוכח. עוד נטען כי הוועדות השונות בהן נבדק לא בדקו אותו באופן מעמיק וכן לא התירו לו זכות טיעון של ממש. בהקשר זה נטען כי בית המשפט לעניינים מנהליים לא התייחס כראוי לחוות הדעת של רופא המשפחה ומנהל בית הספר לנהיגה בו לקח שיעורי נהיגה על מונית, אשר צורפו, ובחר להעניק משקל יתר לחוות הדעת של הוועדות השונות הן במכון הרפואי לבטיחות בדרכים והן בשתי ועדות הערר.
7. דין הבקשה להידחות. כפי שצוין בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים פתוחה בפני המבקש הדלת להגיש בקשה לבדיקה מחודשת כעבור שנה מיום החלטת ועדת הערר, מועד זה חלף. הפגמים להם טוען המבקש יכולים היו להביא להחזרת העניין לבחינה מחדש, אך לא למתן רישיון ובידי המבקש ממילא קיימת היום זכות לבחינה מחדש. במסגרת בחינה מחדש יוכל המבקש להגיש חוות דעת לסתור.
8. גם לגוף העניין צדק בית המשפט בהחלטתו לאור מה שהונח בפניו: החלטות הוועדות שעסקו בעניינו של המבקש התבססו על חוות דעת מקצועיות וכולן הגיעו למסקנה זהה. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כאמור, כי נוכח העובדה שהמבקש לא הראה חוות דעת סותרות לחוות הדעת של הגופים המוסמכים הרי יכולת בית המשפט להתערבות מוגבלת ובכך צדק. לאור התשתית העובדתית המתוארת בדבר מצבו הנפשי של המבקש שלא נסתרה בחוות דעת מטעמו, איני רואה מקום להתערב בקביעות אלה.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ' חשון, תשס"ח (1.11.2007).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עע
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il